כולם מסכימים כדי להשיג תקינה של מערכת חינוכית של מדינה, התקנות שיש מספיק, מובן וברור מכבדת כל. במסגרת זו, מכבדת את הכללים הקיימים, הדיון היום מותקן. אז declamada ניהול עצמי של בתי ספר במהלך העשור של שנות ה-90 יש נכנע לפני השגת רמה מינימלית של פיתוח. במופע הראשון, ניהול עצמי vaunted לא היה דברים אחרים ולא את האמצעים אילו מנהלי בתי הספר ניסה לתת פתרון לבעיות מעיקים להכריע שלהם instituciones.a דרמות כמו תשתית ירוד, לקוי, חוסר ללמד חומרים, מחשבים, ספרים, ועוד .fueron מציאת פתרונות באמצעות פעולות הערכה של המורים. השיג את המטרות הנוגעות תשתית חומרים חינוכיים, היה משהו פזיז ניהול פדגוגית. תמיד בתי הספר אינן פעלו pedagogically כאילו היו חלק מבנה שממנו הם לא יכול לברוח, לומר יותר טוב, להשתחרר. קביעה זו מבוססת עם תצפיות שלא יכול להתבצע לתוך במרחק הליכה במהלך יום הלימודים. דבר השונה אחד מבית הספר אחר הוא שם.
יש בתי ספר הממוקמים בהרים, אחרים במישור, אודות הצפוני, הדרומי קור עד סוף ו calurosoa. בכל אחד מהם, בשדה או במרכז הערים, הפעילות היומית של ילדים נראה כמו העקיבה. הם כל אורח שווה? הם כל המורים שווה? האם לכולם יש את אותו הידע והצרכים שווה? כמובן לא כל כך. למה בבתי ספר כל או כמעט כל מלוכדת במשך מאות שנים רוטינות אותו? אם ישנם כמה שינויים, הם באמת מינימלי. לשנות את דרכי הקשר בין ילדים, מורים, הורים, מנהלים, בין ההורים, אך הספר רוטינות אינם משתנים.
לפחות לא נוכח שינויים משמעותיים. האם מורים חינם לייצר שינויים כאלה? האם יש צורך לשנות? הם רוצים maestrosa לייצר שינויים? האם במאי או לא תעשה את זה? יש להם חופש של ניהול עצמי או שזה רק אופנה של שנות ה-90 כדי לעשות את זה אם נשנה, אך אנחנו לא? אלה דרכה בתי ספר, מחמירות את המבט על השגרה היומית ובמסגרת כבוד כללים המבטיחה את תפקוד מסודר של המערכת – מחדש אם המורים להמשיך reiterating אותו דבר כי אנחנו רוצים שהוא כל כך, כי אנו מאמינים כי מוטב או בגלל שחסר לנו החופש ואת ההערכה העצמית מספיק לשם כך. אני מורה נלהב אמנות לחנך, כבוש ב התבוננות מורים כי הם יוצרי איכות החינוך בכל חברה. אני עוזב את הכותרות הצידה מכיוון שהם לא יחליפו את יעודו ולא אמנות מלאכה בכל יום.